חדשות ומאמרים

הלוח העברי, עונות השנה, חגים ומועדים

חנוכה והיום הקצר ביותר

מאת: ד"ר יגאל פת-אל

השבוע יעמוד בסימן חנוכה וכן בסימן היום הקצר ביותר של השנה שיחול ב-21 בדצמבר. האם זה מקרי? ביום זה מגיעה השמש לנקודה הדרומית ביותר במסעה השנתי על פני כיפת השמים. כדור הארץ מקיף את השמש באופן שציר הסיבוב שלו נטוי ביחס למישור שבו הוא מקיף את השמש בזווית של 23 מעלות. כתוצאה מכך גובהה של השמש מעל האופק בשעת הצהריים (הרגע ביממה שבו בו גובהה של השמש מעל האופק הדרומי הוא מרבי) משתנה – בקיץ, מצוי השמש בגובה המרבי מעל האופק הדרומי (כל התיאור כאן הוא עבור צופה בחצי הכדור הצפוני) ובישראל גובה זה מגיע לכ-81 מעלות מעל האופק. בחורף, גובה השמש מעל האופק הדרומי יהיה 35 מעלות בלבד. בימי שוויון האביב והסתיו גובה השמש מעל האופק בשעת הצהריים יהיה 58 מעלות. שינוי גובהה של השמש בשעת הצהריים מביא לשתי תוצאות: 

האחת – ככל שגובהה מעל האופק גבוה יותר, קרניה מחממות את פני הקרקע ביתר יעילות. לכן, זו הסיבה העיקרית לעונות השנה. בקיץ, השמש מצויה גבוה מעל האופק ולכן היא מחממת יותר. הסיבה המשנית לעונות השנה היא מרחקו המשתנה של כדור הארץ מהשמש. כאן ההשפעה היא מקזזת עבור החצי הצפוני – כדור הארץ מצוי במרחק הקרוב ביותר לשמש בתחילת חודש ינואר דווקא. 

התוצאה השניה היא שככל שגובה השמש מעל האופק גדול יותר, כך גדלה אורכה של הקשת שבה השמש מצויה מעל האופק באותו יום ולכן שעות האור מתארכות. (אנו אומרים כי הימים מתארכים, כאשר הכוונ ההיא להבדל בין היום והלילה). 

גם הקדמונים שמו ליבם לכך. הם ראו כי לאחר שוויון הסתיו קטן גובהה של השמש מעל האופק הדרומי מדי יום ביומו עד שהוא מגיע לערך הקטן ביותר ביום הקצר ביותר בשנה. מסיפורים מיתולוגיים שונים בתרבויות שונות אנו למדים כי הקדמונים חששו מאוד שהשמש לא תחזור לעלות מעל האופק הדרומי כמדי שנה בגלל מעשיהם הרעים. סיפורים מיתולוגיים רבים קשורים לכך. אחד מהם הוא המאבק בין תמוז לעישתר במיתולוגיה המסופוטמית. תמוז סימל את השמש והוא חיזר אחר עישתר, עישתר היתה על-פי המיתולוגיה הבבלית בתו של אנו אל השמים, אך לעתים הוזכרה גם כבתו של סין, אל הירח. היא עצמה קראה לעצמה אלת הבוקר ואלת הערב. פיצול זה נבע מהדואליות שבה ראו הקדמונים את כוכב הלכת הבהיר והיפה בשמים, נוגה. המאבק בין שני המינים עובר כחוט השני בין המיתולוגיות כאשר המין הגברי מיוצג בשמש והנשי בירח. במאבק בין תמוז לעישתר הומת תמוז, השמש, בידי חזיר הבר ועישתר האבלה ירדה אל השאול בניסיון להחזירו. סיפור דומה אנו רואים במקרה של איסיס ואוסיריס ובגירסה שונה הוא סיפורו של פאת'ון, בנו של השמש, שנהג בכברכת השמש של אביו וחוסר נסיונו הביא לכך שהכרכרה ובה השמש החלה להדרדר בשמים עד שכל מדינות הדרום החלו להישרף. רק התערבותו של זאוס שהרג את פאת'ון מנעשה ממרכבת השמש ליפול על הקרקע. כמובן שתחינות הקדמונים הועילו עובדה, שהשמש התרצתה ולאחר היום הקצר ביותר החלה שוב לעלות במעלה השמים עד ליום הארוך ביותר וחוזר חלילה. כדי לחגוג את התרצותה של השמש נחוגו חגיגות רבות בעולם העתיק ובעולם היווני נודעו חגיגיות אלה, בשם בכחנליה והם נחוגו מיד לאחר היום הקצר בשנה, קרי, לאחר ה-21 או ה-22 בדצמבר. 

לאחר שהאמונה הנוצרית החלה להחדיר שורשים, ביקשו מנהיגי הנוצרים לבטל את הפולחנים סביב היום הקצר ביותר אך כדי לא ליצור התנגדות חדשה מדי הפכו החגיגות של התאוששות השמש לחגיגות חג המולד, כאשר לטען המאמינים יש סמליות מסוימת בהקבלה בין לידתה החדשה של השמש ללידתו של ישוע הנוצרי. אזכור לחגיגות אלה מצוי גם במקורותינו: "תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר: 'אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים'. עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה. כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר: 'מנהגו של עולם הוא'. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים". (בבלי מסכת עבודה זרה ח ע"א).  ציטוט נוסף הקושר את הפולחן השמש עם בית המקדש ממש נמסר לנו מפי הנביא יחזקאל: וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז. וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת מֵאֵלֶּה. וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית יְהוָה הַפְּנִימִית וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל יְהוָה בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יְהוָה וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה מֵעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ פֹה כִּי מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָמָס וַיָּשֻׁבוּ לְהַכְעִיסֵנִי וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם. וְגַם אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְחֵמָה לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל וְקָרְאוּ בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל וְלֹא אֶשְׁמַע אוֹתָם (יחזקאל, ח' יד-יז).  

ציטוטים זה מביא אותנו לחג הקרוב ביותר שאנו מכירים הנחוג בסמיכות רבה לחגיגות היום הקצר ביותר והוא חג החנוכה. לפי המסורת, נחוג חג החנוכה לרגל ניצחונם של המכבים על היוונים ולרגל חידוש עבודת האל וחנוכת המזבח בבית המקדש. חג זה נחוג ביום ה-25 בחודש כסלו (האם יש קשר בין מספר זה למספר המקוננים המוזכר בספר יחזקאל?).  אף-על-פי שחג החנוכה נחוג לרגל חנוכת המזבח ונצחון המכבים, קשה להתעלם מהסממנים הבולטים של החג הקושרים אותו לסיבה הקדומה יותר.